הגאולה המקראית של הארץ: מאברהם לישראל המודרנית

מההבטחה שניתנה לאברהם ועד ימינו, הארץ תופסת מקום מרכזי בסיפור המקראי. היא מתנה, מורשת וסימן לנאמנות. כשאלוהים קורא לאברהם לעזוב את ארצו וללכת אל ארץ שיראהו, הוא אינו מבטיח לו רק זרע רב: הוא מבטיח לו ארץ. הבטחה כפולה זו — עם וארץ — מהווה את יסוד הברית המקראית.

לאורך הברית הישנה, ארץ ישראל מוצגת כמתנה קדושה. היא אינה שייכת לעם אלא לאלוהים, שמפקיד אותה בידי ישראל כערבון. לכן היובל המקראי, שממנו שואבת אגודתנו את שמה, קובע שהארץ תשוב לבעליה המקוריים כל חמישים שנה: כדי להזכיר שהארץ שייכת לאלוהים ושהאדם הוא רק שומרה.

תולדות ארץ זו מסומנות במחזורים של אחיזה, אובדן ושיקום. בני ישראל כבשו את הארץ בימי יהושע, איבדו אותה בגלות בבל, שבו אליה מן הגלות, איבדו אותה שוב עם חורבן הבית בשנת 70 לספירה ופיזור העם היהודי ברחבי העולם. במשך קרוב לאלפיים שנה, הארץ חיכתה לשוב עמה.

שובו של העם היהודי לארצו במאה העשרים הוא אירוע חסר תקדים בתולדות האנושות. שום עם אחר לא שמר על זהותו ועל קשרו עם ארץ במשך אלפיים שנות גלות, רק כדי לשוב אליה. עבור נוצרים הקוראים בתנ״ך בתשומת לב, אירוע זה מהדהד את נבואות יחזקאל המתארות את העצמות היבשות שמתחברות ושבות לחיים, המסמלות את שובם של ישראל לארצם.

הבנת המשכיות זו מאירה את המחויבות של יוּבּל: לשרת את הארץ הקדושה פירושו להשתלב בשרשרת ארוכה של מסירה. אנו איננו עמותת צדקה נוספת: אנו משתתפים בסיפור שהחל עם אברהם ונמשך היום. כל פעולה, כל תמיכה, כל מוצר שנמכר הוא חוליה בשרשרת זו.

ארץ ישראל אינה טריטוריה ככל הטריטוריות. היא במת ההתגלות האלוהית, המקום שבו הדבר נעשה בשר. ישוע המשיח הלך על ארץ זו, לימד בבתי הכנסת שלה, התפלל על גבעותיה. בתמיכה בארץ זו, אנו מכבדים לא רק את מורשת הברית הישנה אלא גם את שורשי החדשה.

המגילות שלנו, המקליגרפיות בכתב יד בירושלים, נושאות זיכרון זה. כל פסוק הכתוב על הקלף הוא שבר של דבר אלוהים, מעוגן בארץ שבה נאמר. היינות שלנו, מגפני הגליל, הם פרי ארץ שהייתה עדה לנסים של ישוע בקנה, שם הפכו מים ליין, סמל הברית החדשה והנצחית.

"לַיהוָה הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ" (תהילים כ״ד:א). בתמיכתכם ביוּבּל, אתם משתתפים במפעל הגאולה של ארץ זו, בסיוע לאלה המפריחים אותה ומעידים, בנוכחותם ובעבודתם, שהבטחות אלוהים הן נצחיות.